<h1>רי"ץ גיאת הלכ' הלל</h1>
<h2>דף י.</h2>
אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק י"ח יום בשנה יחיד גומר [בהן את ההלל ח'] ימי החג ושמונת ימי חנוכה ויום טוב הראשון של פסח ויו"ט הראשון של עצרת. ובגולה כ"א יום, ט' ימי החג וח' ימי חנוכה וב' ימים טובים של פסח (וב' ימים) וב' ימים טובים של עצרת. ובירושלמי (סוכה פ"ד ה"ה) תני בי"ח יום ולילה אחד יחיד גומר בהם את ההלל וכו', יום טוב הראשון של פסח ולילו. ומפני מה גומרין בחג בכל יום ובפסח יום אחד בלבד משום שימי החג חלוקין בקרבנותיו ופסח אין חלוקין בקרבנותיו. בירושלמי (סוכה פ"ה ה"ה) כל זמן שהחליל נוהג ההלל נוהג. ולמה קורין ההלל כל ז' ימי החג כנגד לולב שמתחדש כל שבעה. ולמה מן כל מליא חליל שזה בא לקיצים זה חביב וזה חביב ותלי חביב מחביב. ובראש השנה וביום הכפורים מה טעם אין אומרים בהני ההלל משום דקאמרינן אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא רבש"ע מפני מה ישראל אין אומרים הלל בראש השנה וביום הכפורים א"ל איפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרין שירה לפני. ובפורים ליכא הלל דקריאת המגילה היינו הלילא.
והכי כתוב בהלכות ובפסוקות נמי ויחיד דקאמר (תענית כ"ח ע"ב) גומר את ההלל לא יחיד ממש הוא אלא כל היכא דלא כניפין ישראל כולהו יחיד קרו ליה, והא דמפיק לה בל' יחיד משום [דכד] (ד)כנפין כולהו ישראל ובעינן למימר הלילא כל יומא על כל צרה שנגאלין ממנה, דאי ס"ד יחיד ממש אבל צבור יש להם ימים שאומר בהם והא רב איקלע לבבל בריש ירחא ואשכח צבורא דקא קרי הלילא איקפד, אמאי אקפד הא צבור הוא, אלא ש"מ האי יחיד דקאמר אפילו עשרה אפילו כמה אלפים כל אימת דלאו כל ישראל (פנימין) [כניפין] יחיד קרי להו. והשתא דאמרת הכי, רב כי קפיד דאמר הני יחיד נינהו, וכד שמעינן דקא מדלגין שבקינון, אמר וכולי. ש"מ יחיד דקמצלי לחודיה דלא בעשרה (נינהו) ביומא דקרו בהון בצבורא הלילא ולא גמרי כגון ר"ח וחולו של מועד קרי הלל ומברך תחלה וסוף כבעשרה, דהא לא קרינן צבור אלא לכולהו ישראל. ואמר מר רב שר שלום ואית דאמרי רב נטרונאי מאן דמצלי ביחיד באלו כ"א יום שהיחיד גומר בהם את ההלל חייב לברך לגמור את ההלל ולקרות כולו ולחתום אחריו, וכן מנהג בשתי ישיבות. וזה שחקקתם לפנינו בהלכות קטועות לא יחיד ממש אלא אפילו צבור נקראו יחידים לא שמענו מעולם לא בכתב ולא בע"פ ולא תעשו כך שאין מנהג אלא כמו שפרשנו לכם ולא תטעו ההלכות. ונשאל מרב האיי מצינו בהלכות אדונינו מר רב יהודאי ז"ל יחיד דקאמר וכולי, ומסתבר לן מדבריו שהיחיד ממש אינו גומר ומצינו לגאונים אחרים דיחיד ממש חייב לגמור בכ"א יום אבל בראשי חדשים וכולי ימי הפסח אין לו רשות כלל. והשיב לא כמו שכתבתם מרב יהודאי גאון וזה אשר מפורש בדבריו כי כל יחיד ויחיד ממש בימים שאין גומרין בהם את ההלל קורא ומברך לפניו ולאחריו לא ללמד כי היחיד אינו גומר בימים שגומרין בהם את ההלל (עי' ספר המנהיג) וכ"ש שיחיד שאינו ברבים גומר ומברך לפניו ולאחריו ובא להדחות דברי מי שאומר אין רשות ליחיד לקרות כלל כאשר אמרתם שמצאתם לגאונים, וזה שאמרו י"ח ימים יחיד גומר בהן את ההלל ובגולה כ"א יום אבל בימים אחרים אינו גומר לא תימא שהיחיד בלבד אינו גומר אלא אפילו צבור נמי אין גומרין אלא בימים הללו, שאם לא תאמר כך רב כד איקלע לבבל ואשכח צבורא דקא קרו ואיקפד עד דחזא דקמדלגי אמאי קפיד הא צבור נינהו, אלא ש"מ אפילו כמה אלפים לא גמרי הלילא אלא בהני יומי בלחוד, זהו טעמו וכדבריו אנו רואין ואנו נוהגין, ולא שמענו אדם לעולם שאומר כי היחיד שאינו בצבור לא יגמור באלו הימים, ואשר אמרו שאין רשות ליחיד לקרות כל עיקר בימים שאין גומרין בהן את ההלל לא כך מנהגנו ולא כך אנו עושין אלא קורין כל ימי קריאתו. ואמר רב נטרונאי יחיד בראש (השנה) [חודש] אין לו רשות לומר הלל לא לגמור ולא לקרות שכך פירשו ראשונים יחיד דאמר ר"י בשם ר"ש צבור הוא. (שכן) [שכיון] שבטלו הקרבנות צבור ויחיד שוין בהלל וכשם שהצבור גומרין בהן את ההלל כך כל יחיד ויחיד גומר, אבל בראשי חדשים ובששת ימי הפסח צבור קורא ומברך לקרות ומדלגין ויחיד פטור מלקרות ומלברך. וזה שאמרו חכמים יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר כך פירושו יחיד שטעה וברך לקרות את ההלל ונזכר שפטור קורא עד אלהי ארוממך הודו לי"י כי טוב ושותק כדי שלא יוציא שם שמים לבטלה דהוה ליה אם התחיל גומר, אבל אסור לומר יהללוך י"י ולחתום בברכה וכן למדנו רז"ל וכן אנו נוהגין.
<h2>דף י:</h2>
וכן היחיד לאחר תפלתו מברך לגמור, וקורא כדרכו עד סוף הסדר ומברך לאחריו במקום שנהגו. ובראשי חדשים ובשאר ימי הפסח מברכין וקורין לקרא את ההלל, וקורין ומדלגין כשמגיעין לחלמיש למעינו מים קופצין ואומרים י"י זכרנו יברך עד הללויה וחוזרין ומדלגין ואומרים כוס ישועות אשא עד סוף ההלל ומברכין לאחריו במקום שנהגו. והני מילי בצבור אבל יחיד לא, וכדאמרן לקמן. רב איקלע לבבל שמעינהו דקא קרו הלל בראש חדש איקפד כיון דחזינהו דהוו קמדלגי ואזלי אמר ש"מ מנהג אבותיהם בידיהם. תנא יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר, פירוש בשאר ימי הפסח עוסק דכולי עלמא קורין ומדלגין אבל בראשי חדשים מנהג הוא לקרות ולדלג. ור"ח טבת גומרין דחנוכה הוא, ור"ח תשרי אין שם הלל כלל. ורב פלטואי אמר כי אמור רבנן יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר הני מילי שבתפלה אבל הלל של לילי פסחים יחיד גומר בהם את ההלל כתחלה. ולא דייק דכי אמרינן יחיד לא יתחיל בהלל דדלוג.
והכי אמר רב עמרם בראשי חדשים לאחר שמסיים שליח צבור תפלתו העובר לפני התבה סדר תפלה מברך לקרא את ההלל וקורין בדלוג, מתחילין הללויה הללו עבדי י"י עד חלמיש למעיינו מים ומדלגין, י"י זכרנו יברך עד ואנחנו נברך יה ומדלגין, מה אשיב לי"י עד סוף פסקא ואומר הללו את י"י כל גוים ומתחיל החזן ומקרא הודו לי"י כי טוב ועונין אחריו, ועוד יאמר נא ישראל ועונין אחריו, יאמרו נא בית אהרן ועונין אחריו, יאמרו נא יראי י"י ועונין אחריו. שני מנהגות הן, יש שעונין מה שהוא אומר ויש שעונין אחריו הודו לי"י בכל פסוק ופסוק עד ד' פסוקים. ומתחילין יחד כל הצבור מן המצר עד נגילה ונשמחה בו ומקרא שליח צבור אנא י"י הושיעה נא ועונין אחריו מה שהוא אומר, מכאן ואילך הוא אומר ברוך הבא והן אומרים בשם י"י, הוא אומר ברכנוכם והן אומרים מבית י"י, הוא אומר א"ל י"י והן אומרים ויאר לנו, הוא אומר אסרו חג והן אומרים עד קרנות המזבח והוא אומר אלי אתה ואודך והן אומרים אלהי ארוממך, הוא אומר הודו לי"י כי טוב כי לעולם חסדו והן עונין אחריו מה שהוא אומר, וחותמין יהללוך מעשיך ישבחוך עמוסיך יודוך חוסיך כפי גודל נסיך וכתיב כל הנשמה תהלל יה בא"י מלך מהולל בתשבחות. אומר קדיש.
ונשאל מרב האיי לבסוף יחיד בראש חודש מהו לקרות ההלל, דאשכחנן בהלכות מרב יהודאי גאון וכו' ואשכחנן למר רב נטרונאי גאון דאמר אבל בראשי חדשים וכו' והשיב מנהג שלנו כדמר רב נטרונאי דגמר' בהדיא יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר, ש"מ שלא יתחיל לכתחלה אבל אם התחיל גומר כדתניא וברכת חתימה לא יברך שאינו חייב בה ואם יש שנהג כמר רב יהודאי לא ישנו דעקר שמעתא [מנהג] אבותיהם בידיהם. והא ודאי תשובה תריצא היא ועליה יש לסמוך, וימים (שגומרין) [שאין גומרין] בהם את ההלל צבור קורין ומברכין אבל יחיד אינו קורא כלל ואם שכח ובירך לפניה קורא ומשלים שלא להוציא שם שמים לבטלה, אבל ברכה אחרונה לא יברך דלאו בר קריאה הוא. ולא תקשי לך ההיא דאמר רבא (ברכות יד.) ימים שהיחיד גומר את ההלל בין פרק לפרק פוסק, באמצע הפרק אינו פוסק, אבל ימים שאין היחיד גומר בהם את ההלל אפילו באמצע הפרק פוסק, דאלמא יחיד קורא בין בימים שגומרים בין בימים שאין גומרים, דאיכא לאקמינהו בשקורא בצבור והוצרך לפסוק, אי נמי בשוכח ומתחיל והם הכי... דרב בר שבא איקלע לבי רבינא וימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל הוה ולא פסק לה בהדי צבורא הוי קרי ועל רב בר שבא לשיולי בשלומיה ולא פסיק.
